זו כנראה השאלה הכי נפוצה שמגיעה אלינו, והיא גם היחידה שאי אפשר לענות עליה בשביל מישהי אחרת. מה שכן אפשר לעשות הוא להסביר איך אחרות ניגשו אליה, ואילו דרכים נטו להוביל לבהירות ואילו רק לעוד סיבובים.
קודם כול — אין מבחן
אין בדיקת דם, אין סריקת מוח, ואין שאלון שנותן תשובה. שאלוני "האם אתה טרנס" שמסתובבים ברשת אינם כלי אבחוני; במקרה הטוב הם מעוררים מחשבה ובמקרה הפחות טוב הם משכנעים מישהי שהיא אינה, כי לא סימנה מספיק משבצות.
גם פסיכיאטר אינו "מגלה" אם את טרנסית. איש מקצוע טוב עוזר לך להגיע בעצמך לבהירות; הוא לא מחזיק את התשובה.
שאלות שנוטות לעזור יותר
מהניסיון של הקהילה, השאלות הבאות מפרידות טוב יותר מ"האם אני אוהבת שמלות":
- מה קורה כשאני חוזרת? אחרי ערב לבושה, אחרי שהאיפור יורד — ההרגשה היא של הקלה או של אובדן? אצל קרוסיות רבות זו הקלה. אצל נשים טרנסיות זה לרוב נפילה.
- אם מחר בבוקר הייתי מתעוררת כאישה, בלי עלות ובלי שאיש ידע — הייתי לוקחת את זה? התשובה המהירה, לפני ההסתייגויות, אומרת הרבה.
- מה מעורר את זה? אם המחשבה מגיעה בעיקר במצבים מיניים והולכת אחריהם, זו לרוב חוויה אחרת מזו שנמצאת שם גם בשלישי בבוקר בעבודה. שתיהן תקינות, אבל הן לא אותו דבר.
- מה מציק — הבגדים או הגוף? מצוקה מהבגדים היא דבר אחד; מצוקה מהקול, מהשיער, מהלסת או מהמבט של אחרים היא סימן אחר.
- כמה זמן זה כאן? משהו שנוכח שנים, שחוזר גם אחרי שניסית להיפטר ממנו, הוא מידע שונה מסקרנות בת חודש.
אף אחת מהשאלות האלה אינה קובעת לבדה. הן מפה, לא מבחן.
המלכודות
"אני לא מספיק טרנסית." הכי נפוצה. לא סבלתי מספיק, לא ידעתי מגיל ארבע, אני נמשכת לנשים, אני נהנית מהעבודה הגברית שלי, אני לא נראית מספיק. אין סף. הדרישה הזו לא קיימת בשום מקום מלבד בראש שלנו, ומקורה בפחד שלא יאמינו לנו — פחד סביר, אחרי שנים שבהן באמת לא האמינו.
הסיפור המסודר. התרבות מכירה נרטיב אחד: ידעתי מאז שאני זוכרת. הוא נכון לחלק מהנשים ולא לרובן. גילוי בגיל 30, 45 או 60 אינו פחות אמיתי — הוא פשוט מה שקורה כשאין מילים בסביבה שבה גדלת.
לחפש ודאות של מאה אחוז לפני שעושים משהו. הוודאות הזו לרוב לא מגיעה מהמחשבה אלא מהניסיון. הרבה נשים מתארות שהמחשבה סובבה במעגלים שנים, ורק צעד קטן במציאות הזיז אותה.
להחליט הכול בבת אחת. "אם אני טרנסית אז אני חייבת לספר לכולם ולעבור ניתוח" — זו לא רשימת מטלות, ואין שום צורך להכריע בשאלות האלה כדי לענות על השאלה הראשונה.
גוגל בשלוש לפנות בוקר. חיפוש כפייתי בלילה כמעט תמיד מייצר יותר חרדה מבהירות. עדיף שיחה אחת עם בן אדם.
מה כן אפשר לעשות
הרעיון הוא לאסוף מידע במציאות במקום להמשיך להתווכח עם עצמך בראש. כל אלה הפיכים לחלוטין:
- לבקש ממישהי בטוחה שתפנה אלייך בשם ובלשון נקבה. התגובה הרגשית לזה — לפעמים דמעות, לפעמים תחושת "סוף סוף" — היא מהמידע הכי מדויק שיש.
- לנסות נוכחות בקהילה, גם בעילום שם. לקרוא סיפורים של אחרות ולשים לב מה מהדהד ומה לא. בפורום שלנו אפשר לשאול בלי להזדהות.
- לתת לזה זמן בלי החלטה. לכתוב לעצמך פעם בשבוע איך את מרגישה. אחרי חודשיים יש נתונים במקום זיכרון.
- צעדים חיצוניים קטנים — סטיילינג בבית, הסרת שיער שממילא רבות עושות מסיבות אחרות, אימון קול. כולם הפיכים ואף אחד מהם אינו הצהרה.
- מטפל/ת שמכיר/ה את התחום. לא כדי לקבל אישור, אלא כדי לחשוב בקול עם מישהו שראה את זה מאה פעם. חשוב שיהיה פרו־קהילתי — מי שרואה בזה בעיה שצריך "לתקן" יזיק. שווה לשאול על כך בשיחת הטלפון הראשונה.
ואם התשובה היא "אני לא יודעת"
זו תשובה לגיטימית, ולא מעטות חיות איתה שנים בשלום. יש מי שנוחתת על "אני קרוסית וטוב לי" ויש מי שחוזרת לשאלה כעבור חמש שנים ועונה אחרת. מותר לשנות את התשובה. ההבנה של זהות מגדרית מתפתחת, וההגדרה נועדה לשרת אותך — לא להפך.
מה שכן שווה לזכור: הצעדים הראשונים בכל התהליך הם גם ההפיכים ביותר, וכמעט כל מה שמופיע באתר הזה אפשר לנסות בלי להתחייב לכלום.
אם קשה עכשיו
השאלה הזו יודעת להיות מאוד בודדה, ולפעמים מגיעה יחד עם תקופה קשה. קו הקשב של האגודה, "יש עם מי לדבר", מאויש במתנדבות ומתנדבים שהוכשרו בדיוק לשיחות האלה, והפנייה אנונימית ודיסקרטית:
- בטלפון 2982* — בימים א׳–ה׳ בין 14:00 ל-17:00 ובין 19:30 ל-22:30, ובשבת בין 19:30 ל-22:30
- בוואטסאפ 058-620-5591 או במייל yesh@lgbt.org.il
אין צורך להיות בטוחה בכלום כדי לפנות.
ומחוץ לשעות האלה, או אם המצוקה חריפה — ער"ן זמינים בטלפון 1201 בכל שעה, כל השבוע.